תביעות משפטיות בנוגע לנזקי הסמים הפסיכיאטריים
קיימים היום בארץ ובעולם עמותות וגופים משפטיים, אשר עוסקים בתיעוד ובטיפול בתלונות כנגד גורמים פסיכיאטריים. תלונות אלה מוגשות בעקבות טיפול פסיכיאטרי אשר פגע בחולה, החמיר את מצבו, או שהיו כרוכים בו אמצעים לא הומניים שפגעו בזכויותיו של החולה, בכבודו, בגופו ובנפשו. (ראה קישור לאתר של עמותת `מגן לזכויות אנוש`).
כפי שנתקלנו בתביעות ענק ייצוגיות כנגד חברות הטבק והסיגריות, סביר מאד שבשנים הקרובות תתרחש תופעה דומה בהקשר לנזקי התרופות הפסיכיאטריות. גם הפסיכיאטרים חשופים לתביעות על כך שלא הזהירו חולים מפני הנזקים הצפויים להם, השתמשו בטיעונים לא מבוססים, הבטיחו הבטחות שווא או סתם התנערו מאחריות. כגון: "זה לא ממכר", "תופעות הלוואי מועטות", "תיקח את זה למשך שנה ואז נראה", "הדיכאון היה רדום בגופו, זה לא בגלל שנקשר למיטה", "אתה היחיד שמתלונן על התרופה", "אם הילד לא ייקח את התרופה הוא יהפוך לפושע". "אובדן הזיכרון עקב הטיפול בשוק חשמלי נגרם רק ל-10 אחוז מהחולים. קיוינו שלאביך זה לא יקרה". וכו`.
חוק יסוד: "כבוד אדם וחירותו" קובע כי אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם`. וכן כי `כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו`.
חוק זכויות החולה, (1996) סעיף 13 קובע:
א. `לא ינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת`.
ב. `לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצא. לרבות... הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות...לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות`.
הפסיכיאטריה היא תחום בעייתי מאד בהקשר לחוקים אלה, היות שלתרופות אלה נזקים עצומים שלרוב אין מפרטים אותם בפני החולים, וכן שלפסיכיאטריה המוסדית ישנו כיום שלטון מוחלט בתחום בריאות הנפש. משמע שאין לאדם כמעט בכלל זכות בחירה בנוגע לאופי הטיפול שהפסיכיאטר מציע לו.
זכות היתר של הפסיכיאטריה לאשפז בכפייה מאפשרת לה להחליט בעצמה על אופי הטיפול ולכפות אותו על המטופל גם כאשר המטופל מסרב בתוקף.
האבחונים שהפסיכיאטריה עושה פוגעים בזכויות של אנשים כיון שהם מפחיתים בערכם בעיני החברה ובעיני החוק. תווית של הפרעה פסיכיאטרית שהודבקה שלא בצדק עשויה לפגוע בזכותו של אדם לשרת בצבא, לקבל רישיון נהיגה, להתקבל ללימודים, להחזיק במשרה, לאמץ ילד, לקבל לידיו את ילדיו במקרה של גירושין ועוד.
הפסיכיאטרים מקבלים סכומי עתק מכספי משלם המיסים על מנת לעזור לחברה אבל למעשה גורמים נזק רב.
רפואה אמיתית לא צריכה לפגוע בחולים אלא להיטיב עימם.
ניתן לשנות את המצב:
המלצות למחוקק:
1. לחוקק חוקים שיגנו על מטופלים בתחום בריאות הנפש מפני אמצעים שנוטים לדרדר את מצבם, כגון: שוק חשמלי, קשירה, איומים, ענישה וברוטליות מכל סוג.
2. לסמן כל תרופה פסיכיאטרית בתווית אזהרה שחורה: `סמים פסיכיאטריים עלולים לגרום לתלות והחמרה במצב`.
3. להגביל באופן גורף מתן סמים פסיכיאטריים לילדים, ולהבטיח בחוק הבריאות הממלכתי שילדים יוכלו למצות עד תום טיפול חלופי לא תרופתי במסגרת קופת החולים לפני כל דיון על טיפול פסיכיאטרי בסמים.
4. ליטול מידי רופאי המשפחה את הסמכות לרשום סמים פסיכיאטריים למטופלים, ולחייב אותם לעבור השתלמות יסודית בחלופות לא תרופתיות לבעיות של מתח, חרדה ודיכאון. הסמכות הזו של רופאי המשפחה תרמה כלכלית רבות לחברות התרופות, אולם ייצרה עשרות אלפי אנשים שלא מסוגלים לחוש עוד שלווה, שימחה או שביעות רצון ללא נטילה של סם פסיכיאטרי.
5. לחייב את חברות התרופות לרשום בעלון לצרכן בשפה ברורה את כל תופעות הלואי של הסם הפסיכיאטרי כדי להבטיח גילוי נאות. מדיניות הרישום הרווחת כיום בעלון לצרכן של תרופות פסיכיאטריות היא העלמת מידע מוצהרת. לאסור על רופאים להתכחש לתופעות הלואי הרשומות בעלון בטענה שזהו רק כיסוי משפטי לחברות התרופות. 'אני לא ראיתי תופעה כזו' איננו טיעון שמבטל תופעת לואי רשומה.
6. לחייב פסיכיאטרים להחתים חולים על כך שקראו והבינו את כל תופעות הלואי של הסם הפסיכיאטרי ואת תופעות הגמילה ממנו, ושהם מסכימים לטיפול. חולים רבים זועמים לגלות את הנזק הבלתי הפיך, שגרמו להם סמים אלה, בשלב שבו אין ביכולתם כבר להפסיק את השימוש בהם, מפאת התלות שפיתחו.
7. להקים מרכזי התאוששות חלופיים, כפי שתוארו במאמר, שחוק הבריאות הממלכתי יאפשר לבחור בהם כחלופה לטיפול הפסיכיאטרי בתרופות באותו כיסוי של קופת החולים.
8. לכלול גם סמים פסיכיאטריים בשיעורי הסברה על נזקי סמים. לספק לנוער שיטות שונות להתמודדות לא תרופתית עם מצבי מתח, חרדה או דיכאון, כדי שלא יפנו גם לסמי רחוב. ידע כזה יעזור למתבגרים להתמודד טוב יותר עם האתגרים שמציבים להם החיים.
9. להבטיח פיקוח על מוסדות פסיכיאטריים על ידי גוף חיצוני שיוכל לטפל בכל תלונה מצד מאושפזים ובני משפחותיהם ויבטיח על רמה גבוהה של יחס הומני מצד הצוותים לאנשים חסרי ישע.
10. להחמיר בחוק את העונשים המוטלים על אנשי בריאות הנפש בגין ניצול לרעה ופגיעה בחלשים בתוך המוסדות ובפקטיקות הפרטיות.
