מלא/י פרטים:
          
ריטלין השתבש
פרופ. ל. אלן סרוף

(הערה: המאמר פורסם ב-2012. צריכת הריטלין בעולם עלתה מאז לאין שיעור)

3 מיליון ילדים בארה"ב נוטלים תרופות לבעיות ריכוז. לקראת סוף השנה שעברה הורים רבים בארה"ב היו מודאגים עקב מחסור בתרופות כריטלין ואדרול, שהם החשיבו כהכרחיות לתפקוד ילדיהם.  אולם האם תרופות אלה באמת עוזרות לילדים? האם אנחנו צריכים להמשיך להגדיל את כמות המרשמים שנרשמים לילדינו?
ב- 30 שנה היה זינוק של פי עשרים בצריכת תרופות לקשב וריכוז. כפסיכולוג, שחקר את ההתפתחות של ילדים מתקשים במשך יותר מ- 40 שנה, אני מאמין שאנחנו צריכים לשאול מדוע אנו מסתמכים במידה כה רבה על תרופות אלה.

תרופות לקשב וריכוז מגבירות ריכוז בטווח הקצר, שזו הסיבה שהן כל כך יעילות עבור סטודנטים שמתכוננים לבחינות. אולם כאשר הן ניתנות לילדים לתקופות ארוכות, הן לא מגבירות הישגים לימודיים, ולא מפחיתות בעיות התנהגות. התרופות הללו עלולות לגרום גם לתופעות לוואי חמורות, כולל האטה בגדילה. למרבה הצער, נראה שמעט רופאים והורים מודעים למה שלמדנו בנוגע לחוסר היעילות של תרופות אלה. מה שמתפרסם הן ההשפעות בטווח הקצר ומחקרים על הבדלים במבנה המוח אצל ילדים. ישנן כמה עובדות שלא ניתנות לויכוח, שנראה במבט ראשון, כי הן תומכות בנטילת תרופות. בגלל אותם ממצאים, שמעוגנים באופן חלקי במציאות, כל כך קשה היה לראות את הבעיה שבגישה הנוכחית לטיפול בילדים.

בשנות השישים גם אני, כמו רוב הפסיכולוגים, האמנתי שילדים עם קשיי ריכוז סבלו מבעיה גנטית או בעיה אחרת שנולדו איתה. כפי שילדים שסבלו מסוכרת נעורים היו זקוקים לאינסולין כדי לתקן את הבעיות עם הביוכימיה הלקויה שנולדו איתה, ילדים אלה נחשבו כזקוקים לתרופות לקשב וריכוז כדי לתקן את הבעיות שלהם. מסתבר, עם זאת, שישנה עדות מועטה אם בכלל כדי לתמוך בתיאוריה הזו.

ב-1973 הוטל עלי לבצע סקירת ספרות מחקרית בנוגע לטיפול בתרופות אלה אצל ילדים עבור ה"מגזין לרפואה של ניו אינגלנד". תריסרי מחקרים מבוקרים מאד הראו כי תרופות אלה שיפרו באופן מיידי את התפקוד של ילדים במשימות חוזרות הדורשות ריכוז והקפדה על פרטים. אפילו אני ביצעתי את אחד המחקרים האלה בעצמי. גם מורים והורים דיווחו על התנהגות משופרת בטווח הקצר כמעט בכל מחקר. זה עודד גידול בטיפול תרופתי והוביל רבים להסיק שתיאוריית ה"חסר המוחי" הוכחה.

אולם שאלות המשיכו לצוץ, בעיקר בנוגע למנגנון הפעולה של התרופה והימשכות ההשפעות שלה.
ריטלין ואדרול, שהוא תערובת של דקסטרו- אמפטאמין ואמפטמין הינם תרופות ממריצות, אז מדוע הן גורמות להרגעה אצל ילדים? כמה חוקרים טענו שכיון שמוחם של ילדים עם בעיות קשב שונה, לתרופות היה, באופן מסתורי, אפקט הפוך אצלם. אולם בעצם לא הייתה שום סתירה. גרסאות של תרופה זו ניתנו למפעילי רדאר במלחמת העולם ה-2, כדי לעזור להם להישאר ערים, ולהתרכז במשימות משעממות שחזרו על עצמן. וכאשר סקרנו את הספרות על תרופות לקשב וריכוז שוב ב-1991, גילינו שכל הילדים, אם היו להם בעיות קשב וריכוז או לא, הגיבו לתרופות אלה באותה הדרך. יתרה מזאת, בעוד שהתרופות עזרו לילדים להיות יותר רגועים בכיתה, הם בעצם הגבירו את פעלתנותם במגרש המשחקים. לתרופות הממריצות אותה פעולה על כל הילדים והמבוגרים. הן מגבירות את היכולת להתרכז, במיוחד במשימות שאינן מעניינות במיוחד, או כאשר מישהו עייף או משועמם, אולם הן לא משפרות את יכולות הלמידה נרחבות יותר.

וכמו אצל אנשים רבים שהשתמשו בתרופות דומות כדי לרדת במשקל ונטשו אותן, גם ההשפעות של תרופות ממריצות על ילדים עם בעיות קשב וריכוז נעלמות בהדרגה לאחר שימוש ממושך. כמה מומחים טענו כי ילדים עם הפרעת קשב לא יפתחו התרגלות כזו, כיון שמוחם שונה בדרך כלשהי. אולם למעשה איבוד התיאבון ובעיות השינה אצל ילדים שקיבלו תרופות אלה לראשונה, פוחתים בהדרגה, וכמו כן, כפי שאנו יודעים כעת, כך גם ההשפעה על ההתנהגות. כפי הנראה, הם מפתחים התרגלות לתרופה, וכך יעילותה נעלמת. הורים רבים שמפסיקים את מתן התרופה לילדיהם מגלים כי התנהגותם מחמירה, מה שמחזק את אמונתם בכך שהתרופות עובדות. אולם ההתנהגות מחמירה בגלל התרגלות גופם של הילדים לתרופה. למבוגרים ישנן תגובות דומות כאשר הם מפסיקים בבת אחת שתיית קפה או מפסיקים לעשן.

עד היום, שום מחקר לא מצא שום תועלת ארוכת טווח של תרופות ממריצות על יכולת למידה, על יכולות חברתיות או על בעיות התנהגות, אותם גורמים שהיינו רוצים הכי הרבה לשפר. עד לאחרונה, רוב המחקרים העוסקים בתרופות אלה סבלו מחוסר בקרה וליקויים שונים בשיטות המחקר. אולם ב-2009 פורסמו ממצאי מחקר מבוקר היטב, שנמשך עשר שנים והתוצאות היו חד משמעיות. המחקר הפנה כמעט 600 ילדים עם בעיות קשב, שנבחרו באופן מקרי לארבע צורות טיפול שונות. חלקם קיבלו תרופות בלבד. חלקם קיבלו טיפול קוגניטיבי התנהגותי בלבד, חלקם קיבלו תרופות ותרפיה, והשאר היו בקבוצת בקרה בקהילה, שלא קיבלה טיפול מיוחד. בתחילתו, המחקר קבע כי טיפול תרופתי או טיפול תרופתי ותרפיה נתנו את התוצאות הטובות ביותר. אולם לאחר שלוש שנים ההשפעות הללו דעכו, ולאחר שמונה שנים לא הייתה עדות לכך שלתרופות  הייתה תועלת לימודית או התנהגותית כלשהי.

אכן, כל ההצלחות של הטיפול התרופתי דעכו עם הזמן, למרות שהמחקר ממשיך. ברור שילדים אלה זקוקים לתמיכה רחבה יותר מאשר זו שהוצעה במחקר האמור. תמיכה שמתחילה מוקדם יותר ונמשכת מאוחר יותר.
אולם למרות זאת, ממצאים במדעי המוח ממשיכים לשמש כדי לתמוך בטענות בעד השימוש בתרופות כדי לטפל בתיאורית "הליקוי מלידה". מחקרים אלה מראים שילדים שמאובחנים ב"קשב וריכוז" הם בעלי תבנית שונה של מוליכים עצביים במוח ו"שיבושים" אחרים. בעוד שהתחכום הטכנולוגי של מחקרים אלה יכול להרשים הורים ואנשים שאינם אנשי מקצוע, מחקרים אלה יכולים להטעות. כמובן שמוחם של ילדים עם בעיות התנהגות יכולים להראות שונויות בסריקות מוח. זה לא יכול להיות אחרת. המוח וההתנהגות קשורים זה בזה. גם מצבי רוח משתנים גורמים לשינויים בתפקוד המוח ללא קשר לתרופות.

הרבה ממחקרי המוח של ילדים עם בעיות קשב וריכוז כוללים בדיקת המשתתפים כאשר הם מבצעים משימה הדורשת קשב. אם ילדים אלה לא משתפים פעולה עקב חוסר מוטיבציה או עקב יכולת שטרם התפתחה מספיק לשלוט בהתנהגותם, בודאי שסריקת המוח שלהם תיראה חריגה. בכל דרך שמודדים פעילות של המוח, מחקרים אלה לא מספרים לנו אם חריגות אלה היו קיימות בלידה או נבעו מטראומה, מתח מתמשך, או התנסויות אחרות מהילדות המוקדמת. אחד הממצאים המשמעותיים ביותר בנוירולוגיה התנהגותית בשנים האחרונות הייתה העדות החותכת לכך שהמוח המתפתח מושפע מהתנסות.

זה בהחלט נכון שלמספר רב של ילדים יש בעיות עם קשב, שליטה עצמית והתנהגות. אולם האם הבעיות האלה נגרמו ממשהו שהיה קיים בלידה? או האם הם נגרמו מהתנסויות בילדות המוקדמת? שאלות אלה יכולות לקבל תשובות על ידי חקירת הילדים וסביבתם מלפני הלידה דרך הילדות וההתבגרות כפי שאני ועמיתי באוניברסיטת מינסוטה עשינו במשך עשרות שנים.

מאז 1975 עקבנו אחר 200 ילדים, שנולדו לעוני, ולכן היו יותר חשופים לבעיות התנהגות. צירפנו למחקר את אמהותיהן במהלך הריונן, ולאורך התבגרותם חקרנו את יחסיהם עם הוריהם, מוריהם וחבריהם. עקבנו אחר התקדמותם בבית הספר ועד היותם בוגרים. במרווחי זמן קבועים מדדנו את בריאותם, התנהגותם, את תפקודם במבחני אינטליגנציה ומאפיינים נוספים. בשלב מאוחר של התבגרותם היו מחציתם מתאימים להגדרה פסיכיאטרית כזו או אחרת. כמעט אצל מחציתם היה לפחות מקרה אחד של בעיית התנהגות בבית הספר, ו-24% נשרו לפני כיתה י"ב. 14% התאימו למדדים של "הפרעת קשב וריכוז" בששת השנים הראשונות של בית הספר היסודי.

מחקרים נרחבים נוספים מאשרים מגמות כאלה באוכלוסיה הכללית של ילדים נזקקים. כאשר כוללים את כל הילדים, בכל הקבוצות הסוציו- אקונומיות, שכיחות "הפרעת קשב וריכוז" מוערכת בכ-8% מהילדים. מה שמצאנו הוא כי הסביבה שבה הילד גדל ניבאה התפתחות של בעיות קשב וריכוז. בניגוד גמור לכך, מדידות של ליקויים נוירולוגיים בלידה, אינטליגנציה ומזג של היילוד, כולל רמת הפעלתנות של היילוד לא ניבאה הופעת בעיות קשב וריכוז. גם שפע של ילדים ממשפחות מבוססות מאובחנים ב"קשב וריכוז". לבעיות התנהגות אצל ילדים יש מקורות רבים. ביניהם ניתן למנות אלימות במשפחה, היעדר תמיכה חברתית מחברים וקרובים, סביבת מגורים מעורבלת, כולל מעבר מגורים תדיר, ובמיוחד דפוסים של התערבות הורית מלחיצה שהילד לא מוכן לה. למשל תינוק בן 6 חודשים משחק, וההורה מרים אותו במהירות מאחור וטובל אותו באמבטיה. או ילד בן 3 מוטרד מבעיה שהוא מנסה לפתור וההורה מזלזל בו או לועג לו. התנהגויות כאלה משבשות ופוגמות במידה רבה ביכולת המתפתחת של הילד לויסות ושליטה עצמית.

מתן תרופות לילדים לא עושה דבר בקשר לגורמים שמשבשים את התפתחותם מלכתחילה, ובכל זאת גורמים אלה זוכים לתשומת לב שולית בלבד. קובעי המדיניות כל כך משוכנעים שלילדים עם בעיות קשב ישנה בעיה אורגנית שהם עשו הכול כדי לעצור את הניסיונות להבנה יסודית של המצב הזה. המכון הלאומי לבריאות הנפש (בארה"ב) מממן מחקר שנועד בעיקר לבחון גורמים מוחיים ופיזיולוגיים של "הפרעת קשב וריכוז". בעוד שיש מעט מחקר על גישות טיפול אחרות, מעט מאד נעשה כדי לבחון את תפקיד ההתנסות כגורם לתופעה הזו. מדענים, שמודעים להעדפה זו מגישים הצעות מחקר שעוסקות בביוכימיה כדי לזכות בכספי המחקר. לכן רק שאלה אחת נשאלת: האם ישנם אספקטים של פעילות המוח הקשורים לבעיות קשב של ילדים? התשובה היא תמיד כן. מה שמתעלמים ממנו הוא האפשרות המאוד ממשית שגם השיבושים בתפקוד המוח וגם בעיות קשב וריכוז נובעים מהתנסות.

הנתיב הנוכחי הזה מעמיד בפנינו סיכונים רבים. ראשית, לעולם לא יהיה פיתרון אחד לכל הילדים עם בעיות למידה והתנהגות. בעוד שכמות מצומצמת יותר תפיק תועלת מטיפול תרופתי קצר מועד, טיפול בקנה מידה נרחב, ארוך טווח, למיליוני ילדים אינו התשובה.

שנית, השימוש בתרופות בקנה מידה נרחב אצל ילדים מזין השקפה חברתית שכל בעיות החיים יכולות להיפטר באמצעות כדור, ונותנת למיליוני ילדים את הרושם שישנו משהו שפגום בהם מן היסוד.

ולבסוף, האשליה שבעיות התנהגות של ילדים יכולות "להירפא" באמצעות תרופות מונעת מאיתנו בתור חברה מלחפש אחר הפתרונות המורכבים יותר שיידרשו. תרופות עוזרות לכולם-פוליטיקאים, מדענים, מורים והורים, לכולם, חוץ מאשר לילדים.

אם תרופות, שמחקרים מראים כי הן פועלות למשך ארבע עד שמונה שבועות, אינן התשובה, אז מה כן? להרבה מהילדים הללו יש חרדה או דיכאון. אחרים חשופים ללחצים משפחתיים. אנו צריכים לטפל בהם כיחידים.

באשר לחוסרים בתרופות, הם ימשיכו להופיע מדי פעם. כיון שתרופות אלה גורמות תלות נפשית, הרשויות מחליטות כמה מותר לייצר מהן. הכמות שמאושרת לייצור אינה מספיקה לעמוד בקצב רישום המרשמים. בסוף השנה הנוכחית סביר שייוצר חוסר מחודש כל עוד אנו ממשיכים להסתמך על תרופות שלא עושות את מה שכל כך הרבה הורים, רופאים, ומורים בעלי כוונות טובות מאמינים שהן עושות.
ל. אלן סרוף הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מינסוטה, במכון להתפתחות הילד.
מתוך ה"ניו יורק טיימס" 28.1.2012.

 
אילן סלומון | טיפול טבעי לנפש, לפני שנוטלים תרופות | 054-5481939 | ilansalom@gmail.com








 
לייבסיטי - בניית אתרים